עוד בפרשת השבוע

פרשת השבוע - פרשת צו

"אנו נקראים לשוב לאיזון קדוש בכל כוחות חיינו האישיים והלאומיים"(הרב ברוך אפרתי)

כחלק מהקמת המשכן, משה קיבל הוראה אלוקית למרוח דם על אברים מסוימים של אהרון ובניו- "וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב".

אנו מקבלים את דבר ה' בשמחה, גם כאשר איננו מבינים את טעמו. אולם, מה טוב להעמיק בדבר ה', ולמצוא נתיבים מוסריים המתגלים מתוך המצוות השמעיות, כך שאפילו מהחוקים האלוקיים והסודיים הללו, נוכל ללמוד נתיבות חכמה ומוסר. נראה לומר, שהציווי למרוח את דם הקרבנות דווקא על אברים אלו, יש בו טעם גדול בבחינת רמז.

האברים המאזנים את האדם, מבחינת גופו, הנם האוזן, האגודל והבוהן. מי שיש לו בעיה באוזניים, ירגיש חוסר שיווי משקל. ובייחוד הדבר נכון ביולוגית, כאשר תנוך האוזן פגוע. הדבר גורם לחוסר איזון בהליכה לאורך זמן, בעמידה, ובישיבה יציבה. אבר קטן ושולי זה, תנוך האוזן, כשמו כן הוא- מאזן את הגוף כולו.

כך הדבר גם לגבי הבוהן. בוהן הרגל היא המאפשרת לאדם לעמוד בצורה יציבה, וגם לרוץ. כאשר בימי קדם רצו למנוע משבויים לברוח או להלחם, קטעו את בהונות רגליהם. כך היה הדבר ברור שלא יצליחו להימלט משום שלא יכלו לעמוד בצורה מאוזנת לאורך זמן. ניכר אם כן, שגם בוהן הרגל תפקידה הוא האיזון הגופני.

וכך הוא הדבר גם באגודל כף היד. האגודל היא האצבע המאפשרת לאחוז בחפצים. ללא אגודל, אין אחיזה יציבה אלא דלה. לא בכדי בתחילת ספר שופטים מסופר על קטיעת האגודלים של השבויים הנכרים, על מנת שלא יוכלו לאחוז חרב ועל מנת להשפילם כך שלא יוכלו לאחוז בפירורי הלחם.

ניתן לומר שהקב"ה מצווה אותנו להביט על המשכן כמקום האיזון הקדוש בעולמנו. המשכן הוא המחזיר את האדם החוטא שיצא מאיזון, והחטיא את מטרתו, כלפי האיזון הנכון, וגורם לאדם להתמקד ביסוד חייו היציבים- איזון בכוח השמיעה (אוזן), איזון בכוח הפעולות (אגודל), ואיזון בעמידה עצמה (בוהן).

המשכן קורא לאדם- לך בדרך השם, היא דרך האמצע המאוזנת, 'דרך הזהב' כדברי הרמב"ם הידועים בהלכות דעות. הדבר בא לידי ביטוי במריחת הדם על אברי האיזון לקראת חנוכת המשכן.

ואמנם, ישנו מוטיב נוסף בעולם האיזון, והוא דם הקרבנות. אנו רואים שלא רק שהאברים המאזנים חשובים, אלא דווקא דם הקרבן, הוא הגורם להם למצות את תפקידם ולהשיב לאדם את יציבותו אשר נעלמה בשל חטאו. יש לעיין אם כן, כיצד הקרבן גורם לאיזון האדם.

בהקשר זה, מרתקים הם דברי ה 'משך חכמה', ביחס לתורת הקרבנות. נאמר בתורה- "וְכָל־חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵֽאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף". אנו רואים שישנם קרבנות הקרבים במזבח החיצון, ישנם במזבח הפנימי, ישנם הנשרפים כולם, וישנם הנאכלים בחלקם. במשמעות הדבר

הסביר הגאון רמש"ה מדוינסק- "והענין, דנפש האדם מקביל למשכן הכבוד, דכוחות השכל המה מקבילים כנגד משכן כבוד ד׳ הסוכך על הכרובים.  ולכן כל החטאות אשר באים על דבר שזדונו כרת, אשר הוא עוון השקול ליטול נפש האדם ולהכריתה מחלק החיים, אם הוא בשוגג אשר הוא מפעולות החומר לא הטעה בשכל, מקום כפרתו במזבח החיצון אשר הוא מקביל נגד הלב והרוח, ולא בפנימיות. לכן אם החטאת הוא על הזדון, וזה הוא או בזדון או בהעלם הוראה אשר הטעה הוא בשכל, כפרתו במזבח הפנימי והפרכת מקום השכל. ולכן פר העלם דבר של צבור וכהן משיח, ושעירי ע"ז אשר באים על העלם דבר, ופר יוה"כ אשר הוא בא על הזדון טומאת מקדש וקדשיו- נקרב בפנימי. ולכן דברים אשר בזדון בל ראוי לאכול ממנו מלבד אשר הוא זדון ולא ירצה".

המשך חכמה מסביר, שישנו הבדל בין החוטא במזיד לחוטא בשגגה. החטא בשגגה נובע מהתגברות התאווה באדם, עד ששכח את הצו האלוקי והמשיך בתאוותו עד ששכח ועשה עבירה בשוגג. במקרה זה, כיוון שהבעיה היא חיצונית, של תאווה, אזי גם הכפרה היא חיצונית, במזבח החיצון המקביל לאברים באדם, שיש בהם את התאווה.

אולם, אם החטא הוא מזיד, אזי הבעיה הייתה אצל האדם לא בתאוותו אלא בשכלו. הוא הבין היטב שהדבר אסור, זכר זאת, ובחר לעבור על דבר ה' משום שלא השתכנע שכלית שיש לציית לבורא יתברך. כאן, יש צורך בכפרה פנימית יותר, במזבח הפנימי המקביל לאבר המוח באדם.

בעוד שבכפרה החיצונית על התאווה, יש צורך רק לשרוף את הצד החיצוני, דהיינו חלק מהקרבן, ומותר לאכול חלק אחר מהקרבן, כאשר הכפרה היא פנימית על טעות שכלית, כאן יש צורך בשריפת הקרבן כולו. וזאת מפני שבשכל אין דרך האמצע. יש אמת, ושקר. ולכן אם אדם כפר, עליו לחזור לאמונה שלימה. בלי לשייר ובלי להותיר חלק שאינו מבורר. אולם אם אדם נפל בתאווה, אזי עליו לתקן רק את התאווה המוגזמת, אך בה בעת עליו גם לשמר חלק מסוים מהתאווה על מנת להשתמש בה לאיזון נכון של החיים-

"כי כח התאבתני אשר באדם....אינו ראוי להסירו לגמרי.... וזה עצם השלמות, לזכך את כוחות החומר אשר בל יאכלו רק לשם שמים לקיים המציאות. ואמרו- 'הממלא גרונם של ת"ח יין כאילו הקריב לגבי מזבח'. לא כן ההטעה בשכל, הוא כלה נחרצת וראוי להעבירו לגמרי, כי לא יתכן לעזוב שום שורש מההטעאה, ויש לכלותו לגמרי! כי השקר והמרד נתעב ולא ירצה".

אנו נקראים לשוב לאיזון קדוש בכל כוחות חיינו האישיים והלאומיים- 

איזון בעולם התאווה כך שנבער את החלק הרע שבו, ונשמר את החלק החיוני שבו להמשכיות החיים. ואיזון בעולם האידאולוגיה השכלית, שהוא איזון שכולו אמת, ללא שקר ופשרה עמו. מה שחובה ביחס לתאווה, פסול ביחס לאידאולוגיה. ואולי זו הסיבה שהרמב"ם אשר חינך אותנו לאיזון ואמצעיות בכל מידות החיים, כתב שבשתי מידות יש להיות קיצוניים- הגאווה והכעס. משניהם יש להתרחק עד הקצה האחרון. מפני מה? משום שהגאווה והכעס הם לא מידות נפשיות בעיקרן, אלא טעויות שכליות בכך שהאדם טועה לחשוב שהוא המגדיר את קצב העולם, ולא אלוהיו. ומכאן גאוותו, וכעסו, הפסולים אף בכלשהו. איזון במידות ודאי. אך ביחס לאמת אידאולוגית- שם יש להיות ברורים מאד, ולדבוק באמת בטהרתה.

למאמרים נוספים בפרשת השבוע