שאלה
שלום הרב
רציתי לשאול שאלה בקשר לשירות מילואים במלחמה-
בעלי, בן 40 בעוד 5 חודשים, היה בשירות צבאי מלא ביחידה מובחרת, השתתף במלחמת לבנון השנייה וניצל בנס, שירת בשירות מילואים מלא ביו"ש ובגבול לבנון כ17 שנה ושוחרר לפני כשנתיים ממילואים. הצבא שיחרר אותו מיוזמת הצבא.
בתחילת המלחמה הוא לא קיבל צו גיוס מכיוון שכאמור הוא יצא מהרשימות של הצבא.
עם פרוץ המלחמה בעלי הרגיש שהוא לא יכול לשבת בבית וביקש לחזור למילואים, הוא עשה מאמצים מאד גדולים והפעיל הרבה קשרים על מנת שיגייסו אותו בחזרה.
הוא שאל אותי אם אני מסכימה לזה ואמר לי שהוא מתגייס לחטיבה שנמצאת בגבול הצפון.
מכיוון שאין לי שום הבנה בענייני הצבא חשבתי לתומי שאם הוא מתגייס לשירות מילואים בצפון הוא ישהה שם כל הזמן.
הנחתי שזה שירות שאינו כרוך בסכנת חיים ממשית יומיומית.
הוא אכן היה בגבול כמה חודשים אבל לאחרונה החטיבה שלו נכנסה לעזה.
שאלתי היא-
אני מרגישה שלא נתתי את הסכמתי לכך שהוא ילך לשירות כ"כ מסוכן
לא הבנתי שהדברים יכולים להתגלגל לסיטואציה כזו (אולי הייתי טיפשה אבל באמת שלא תיארתי לעצמי שיכנס לעזה אחרת לא הייתי מסכימה בשום אופן)
ואני ממש מתייסרת מהדבר הזה
אני יודעת שאם בעלי יפול בקרב לא תהיה לי תקומה.
ואני מרגישה שהמהלך שהוא עשה זו מידת חסידות ואני לא רוצה להיות שותפה למנהג חסידות הזה
אם הוא כרוך בויתור על חייו.
האם אני יכולה לומר לבעלי שיוותר על שירות המילואים הזה?
(יותר נכון לדרוש ממנו. כי הוא לא רוצה לוותר)
במאמר מוסגר אוסיף שאני יודעת שהצבא בשנים האחרונות שיחרר אלפי חיילים משירות מילואים, גם כאלו שלא מתקרבים עדיין לגיל 40, וכל מי שנפלט מהרשימות לא קראו לו בחזרה, והוא יושב בבית.
כלומר הוא ממש לא היחיד ששוחרר.
אשמח לשמוע מה דעתך בנושא.
ומכיוון שמדובר בדיני נפשות אבקש שתשקול את תשובתך היטב.
תודה על זמנך,
והלוואי שנתבשר בבשורות טובות במהרה
תשובה
שלום וברכה
אני חש שאני לא ראוי לענות על שאלה זו.
בכלל, הערכתי והערצתי את הנשים שבעליהן במלחמה, והן עם הפחדים והחששות, הילדים והבעיות, היא גדולה עד מאוד, ואני מתקשה להסתכל על הדברים בעיניים שמנותקות מעולם התחושות הרגשיות סביב סוגיה זו.
אנסה לעשות כמיטב יכולתי, ואת תגזרי מתוך הדברים את מה שמתאים לדרכך:
ההחלטה אם להתנדב לצבא היא החלטה זוגית. לא אישית. היא צריכה להיעשות על ידי שני בני הזוג. אם מדובר בצו חובה וכדו' – אין מקום לדילמה הזוגית, וחובה לקיים הן את החובה המוסרית של "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", הן את החובה המצוותית של עזרת ישראל מיד צר, והן את השותפות האנושית בעם ישראל.
אולם, כאשר מדובר במי שרוצה להתנדב – עשיתם כראוי, הוא שאל אותך האם את מסכימה לזה, ואשריכם שהגעתם להסכמה.
אולם את הגעת לנקודה בה את אינך רוצה להיות שותפה בהתנדבות זו.
עמדתך לגיטימית. איני אומר שהיא היחידה שיכולה להיות. אפשר שיש "מנהג חסידות" להילחם גם במצבים האלה. יש רבים בתוכנו שנמצאים בשדה הקרב על אף שנפתרו ממילואים, וזו זכות גדולה המעניקה חוסן וכוח לרבים. אבל מותר ולגיטימי גם לומר שעשינו את שלנו, החובות צריכות להתחלק באופן צודק ומוסרי, ואין רצונך שהוא יתנדב.
ועל כן, אתם צריכים לפתוח מחדש את הדברים, ורק בהסכמה זוגית.
בתקווה עמוקה ובתפילה כי הקב"ה ישלח מלאכו לפני חיילנו וישובו כולם לביתם בניצחון ובשלום.
כל טוב ויישר כוח על מה שעשית